החלטה בתיק סע"ש 25607-09-12

2.         טענת הנתבע הינה כי מדובר בתביעה שהוגשה בחוסר תום לב, במסגרתה תבע התובע פיצויי פיטורין על אף שנטש את עבודתו זמן רב לפני סיום אשרת העבודה שלו. לטענתו, סיכויי התביעה להתקבל הינם קלושים שכן, בתקופת עבודת התובע אצל הנתבע הוא קיבל את כל הזכויות הנתבעות בכתב התביעה.

הנתבע מוסיף, כי לאחר הגשת כתב התביעה וטרם הדיון אשר היה קבוע לשמיעת עדותו המוקדמת של התובע, הגיעו הצדדים להסכם במסגרתו שולם לתובע סך של 5,000 ש"ח; התובע חזר בו מן ההסכם בדיון אשר התקיים ביום 19.9.12, וזאת מבלי להשיב לידי הנתבע את הסכום ששולם לו בהתאם לאותו הסכם.

בנסיבות אלה, טוען הנתבע כי במידה והתובע יחוייב בתשלום הוצאות משפט, לא יעלה בידו לגבות את ההוצאות מהתובע אשר הינו אזרח ותושב תאילנד.

3.         התובע התנגד לבקשה ועיקר טענתו הינה כי הסכמת הנתבע לשלם לתובע 5,000 ש"ח בטרם גביית העדות המוקדמת, מלמדת כי הנתבע הכיר בחבותו כלפי התובע בסכום של 5,000 ש"ח לכל הפחות ועל כן, יש לדחות את טענת הנתבע לפיה יש סיכוי שהתביעה תדחה כליל.

התובע מוסיף, כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר וכי חיוב התובע במתן ערובה יכביד על מימוש זכויותיו.

4.         המצב המשפטי

            תקנה 519 (א ) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ "ד - 1984 (להלן: "התקנות") קובעת: -

"בית המשפט או הרשם רשאי , אם נראה לו הדבר , לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע ".

            תקנה זו אומצה על ידי בתי הדין לעבודה מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה התשכ "ט - 1969 המאפשרות אימוץ תקנה כל אימת שביה"ד רואה שיש בכך כדי לעשות צדק.

            (ראו דב"ע נה/94-3 חסן עבד אלרחמן ואח ' נ ' רבינטקס בע "מ , פדע כ"ח 221).

            לפיכך, יש לשקול כל אימת שמוגשת בקשה להפקדת ערובה - האם בנסיבות אותו ענין יש מקום והצדקה לאמץ את הוראות תקנות סדר הדין האזרחי בענין ערובה להוצאות בכלל, כמות שהן או בשינויים שייראו לביה"ד.

            כעיקרון, אין דרכו של בית הדין לעבודה לחייב תובע במתן "ערובה" ועל ידי כך להכביד על מימוש זכויות (ראו דב"ע לג/31-3 סבאח ואח ' נ ' ג ' פרץ בן גיאת בע "מ ואח ' פד"ע 309, 310).

5.         אין ספק שהטלת הנטל על תובע להפקיד ערובה עלולה לפגוע בזכות הגישה שלו למערכת המשפטית למימוש זכויותיו ואשר יש הסוברים שיש בה משום זכות יסוד המוקנית לכל אדם מכח חוק יסוד כבוד האדם וחרותו. ואולם, מנגד, זכות זו ניתנת להגבלה במידה שאינה עולה על הנדרש ולתכלית ראויה כאשר מולה עומדת זכות הקנין של הנתבע לגביית הוצאותיו. אכן, פסיקת בית-הדין הארצי לעבודה קובעת, כי זכות זו לעיתים נסוגה מפני זכותו של העובד לזכויות מכח חוקי המגן ובשל החשיבות המוסרית, חברתית וכלכלית שנועדה להגנה על עובדים זרים והימנעות מהעמדת מכשולים בדרכם למימוש זכויותיהם בבתי-הדין (ראו לעניין זה ע "ע 1064/00, קיניאמג 'וי נ ' אוליצקי (פורסם בנבו)), אך אין בכך כדי להביא לקביעה גורפת שכל מקרה בו מגיש עובד זר תביעה נגד מעסיקיו, אין מקום לחייבו בהפקדת ערובה ויש לבחון כל מקרה לגופו.

6.         בית הדין הארצי פסק בפרשת אבו נאסר (ע"ע 1424/02 אבו נאסר - Saint Peter In Gallicantu(פורסם בנבו)) כי " בית הדין לעבודה אימץ בפסיקתו את תקנה 519 לתקנות , מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה , התשכ "ט - 1969, בהעדר תקנה מקבילה לה או תקנה המאמצת הוראותיה בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין ), התשנ "ב - 1991 ... פסק בית דין זה כי בבואו לדון בשאלת החיוב בהפקדת ערובה , יביא כמובן בחשבון את המיוחד במשפט העבודה ".

7.         בע"ע 1424/02 הנ"ל, בית הדין הארצי לעבודה קבע מהן הנסיבות בהן יעתר בית הדין לבקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאות בעל דין לפי תקנה 519 לתקנות, וכך פסק -

            " הוראתה של התקנה מכוונת למניעת הגשתן של תביעות סרק וממנה נגזרים השיקולים והמשקולות להטלת החיוב במתן ערובה : השיקול העיקרי הוא סיכויי ההצלחה בתביעה , ולו יינתן המשקל המכריע ...

            במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים להצליח בתביעה קלושים ; הסיכוי המשני במהלך הוא יכולת גבית הוצאות הנתבע מהתובע . אל מול אלה עומד השיקול כבד המשקל של ההענות לבקשה להטלת ערובה , והוא שמא מפאת עוניו ידחה התובע משעריו של בית המשפט ".